לאלקנה שלום רב 

אני מבקשת להביע בפניך את רגשי הערכתי העמוקים, על הכנס של משפחת סטמקר לדורותיה שאורגן למופת והתקיים באאלמי "סהרה" אשדוד ב-1/10/07

עבודת השורשים שנעשתה במהלך השנים ע"י לוי אלברס, מרשימה ביותר, הנחישות והרצון להגיע לכל יחיד ופרט בתוך המשפחה הענפה והמורחבת לדורותיה, אשר החלה את דרכה בכפר נידח בהודו "כפר סטמבה" מלפני מאות שנים,ראויה לציון לשבח, סדר הגודל של העבודה – עבודה גדולה בהיקפה לא רואים כל יום.

עבורי זו היתה הפתעה לראות את הצילומים מהכפר מתחילת ההתיישבות החקלאית שלו, כלי העבודה הפשוטים, הכנת והפקת השמן, צילומי המשפחות המייסדות – זו חוויה מרגשת במיוחד.

בהזדמנות זו אני מבקשת לספר על עצמי – שמי רחל איילון למשפחת סולומון ואני בתם של אליזבת ושאול סולומון – סטמקר. אמי היא ממשפחת אוסקר. נולדתי בקרצ"י – פקיסטן ב 30/10/1943, אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בפקיסטן מספר דברים בודדים ובעיקר את בית הכנסת בחג סוכות, סוכה גדולה ומקושטת מכוסה בענפי תמר ומקושטת בפירות ובעיקר ברימונים, כל אנשי הקהילה לבושים חגיגי בבגדי לבן.

הדברהנוסף שאני זוכרת – הוא טרגדיה – לנו כקהילה של בני ישראל יום אחד

נשמעו צעקות מחוץ לבית, הייתי בבית עם המטפלת ההינדית שלנו שמה היה אמינה, ראיתי שהיא מאוד נסערת ומנסה לברוח, כשיצאתי החוצה היו שם אמא דודה שלי שרה, אחותי אלישבע והמון אנשים זרים – אלו היו כנראה מוסלמים הם ביקשו את התכשיטים שלנו, כולנו הורדנו אותם ונתנו להם, אחותי אלישבע סירבה להוריד את העגילים, ואחד מהם איים עליה שהוא יחתוך לה את האוזנים, כמובן שהיא מיד נתנה אותם, ואז ראיתי שהשכן שלנו שרוע על המרפסת מלא דם, הם פגעו בו קשה, ואז אמא צעקה הם לקחו מהידיים שלה את האח שלי שהיה תינוק – אחי אביעזר נלקח על ידיהם והם צעקו לאמא שהם הולכים לאסלם אותו, אבא והאחים שלי יצחק וששון לא היו בבית, לא זכור לי איך.

ולצערי הרב ההורים שלנו לא הרבו לדבר על הזוועות בפקיסטן הם תמיד אמרו שהם שמחים שיצאו מהתופת וכל המשפחה יצאה בריאה ושלמה – אמא דודה אני ואחותי הגענו למרכז יהודי שמה התאספה כבר כל הקהילה, כי גירשו את כל בני הקהילה – בני ישראל – אבא והאחים שלי הגיעו גם ואז אבא הלך והצליח להחזיר את אח שלי לפני שהצליתו להבריח אותו.

כל המשפחה התאחדה מחדש יצאנו מפקיסטן והגענו להודו לבומביי ושם שהינו כשנה אצל קרובי משפחה ומשם טסנו לישראל – לדעתי אנחנו בין הראשונים שהגיעו מהודו ופקיסטן לארץ – נחתנו בארץ בינואר 1950  והגענו למחנה עולים בחיפה ומשם ליקנעם.

הגענו למעברה ביקנעם בלילה במשאית – קיבלנו 2  אוהלים כי גם סבתא היתה אתנו, הלכנו לישון וכשקמנו בבוקר המעברה היתה מלאה באוהלים של עולים מתימן, קורדיסטן, ניצולי שואה מאירופה ואנחנו המשפחה ההודית היחידה, באותם ימים ירד שלג בארץ – גם אנחנו עברנו את השלג של שנת 50 בתנאי מגורים קשים ללא פרנסה – מהאוהל עברנו לצריף ורק אחרי מספר חודשים נבנו הבתים הראשונים ביקנעם עילית ואנחנו קבלנו בית קטן וצנוע בו גדלו אותנו ההורים כמיטב יכולתם עם כל קשיי הקליטה – השפה – הפרנסה.

מעולם לא שמעתי את ההורים שלי מצטערים על כך שהגענו לארץ – קרובי המשפחה שלנו נסעו לאנגליה וקנדה ואבא אמר שמספיק היתה לו גלות אחת, לעולם לא יחיה בארץ אחרת – אבא כציוני אכן קיים את שאמר, מדינת ישראל שרק נולדה – חיו בה   600 אלף תושבים ובשנה אחת 1950 קלטה לתוכה עוד 600 אלף – זהו מעשה גדול שהמדינה הקטנה ידעה לקלוט את בניה חזרה עם כל הקשיים.

היום כשאני מביטה אחורה בזמן ורואה את עצמי ואת האחים והאחיות שלי – כולנו גדלנו לתוך התרבות הישראלית – ממנה שאבנו את האהבה לטבע לאדם – אנחנו נאמנים למדינה – כולם שרתו בצה"ל – אף אחד לא ירד מהארץ – אנחנו ישראלים ילדנו ישראלים וכך נשאר לכל הדורות – מהכפר הקטן סטמבה בהודו – לקרצ'י משם לבומביי ואז למדינת ישראל – אני בטוחה שלכל אחד יש את הסיפור שלו – זה הסיפור שלי.

המפגש עבורי היה מרגש וחשוב, אנא מסור תודתי למארגנים ואם יש באפשרותך לשלוח את דברי הערכתי גם למר לוי אלברס.

רחל איילון

קיבוץ משמר העמק 19236

לאלקנה שלום רב 

אני מבקשת להביע בפניך את רגשי הערכתי העמוקים, על הכנס של משפחת סטמקר לדורותיה שאורגן למופת והתקיים באאלמי "סהרה" אשדוד ב-1/10/07

עבודת השורשים שנעשתה במהלך השנים ע"י לוי אלברס, מרשימה ביותר, הנחישות והרצון להגיע לכל יחיד ופרט בתוך המשפחה הענפה והמורחבת לדורותיה, אשר החלה את דרכה בכפר נידח בהודו "כפר סטמבה" מלפני מאות שנים,ראויה לציון לשבח, סדר הגודל של העבודה – עבודה גדולה בהיקפה לא רואים כל יום.

עבורי זו היתה הפתעה לראות את הצילומים מהכפר מתחילת ההתיישבות החקלאית שלו, כלי העבודה הפשוטים, הכנת והפקת השמן, צילומי המשפחות המייסדות – זו חוויה מרגשת במיוחד.

בהזדמנות זו אני מבקשת לספר על עצמי – שמי רחל איילון למשפחת סולומון ואני בתם של אליזבת ושאול סולומון – סטמקר. אמי היא ממשפחת אוסקר. נולדתי בקרצ"י – פקיסטן ב 30/10/1943, אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בפקיסטן מספר דברים בודדים ובעיקר את בית הכנסת בחג סוכות, סוכה גדולה ומקושטת מכוסה בענפי תמר ומקושטת בפירות ובעיקר ברימונים, כל אנשי הקהילה לבושים חגיגי בבגדי לבן.

הדברהנוסף שאני זוכרת – הוא טרגדיה – לנו כקהילה של בני ישראל יום אחד

נשמעו צעקות מחוץ לבית, הייתי בבית עם המטפלת ההינדית שלנו שמה היה אמינה, ראיתי שהיא מאוד נסערת ומנסה לברוח, כשיצאתי החוצה היו שם אמא דודה שלי שרה, אחותי אלישבע והמון אנשים זרים – אלו היו כנראה מוסלמים הם ביקשו את התכשיטים שלנו, כולנו הורדנו אותם ונתנו להם, אחותי אלישבע סירבה להוריד את העגילים, ואחד מהם איים עליה שהוא יחתוך לה את האוזנים, כמובן שהיא מיד נתנה אותם, ואז ראיתי שהשכן שלנו שרוע על המרפסת מלא דם, הם פגעו בו קשה, ואז אמא צעקה הם לקחו מהידיים שלה את האח שלי שהיה תינוק – אחי אביעזר נלקח על ידיהם והם צעקו לאמא שהם הולכים לאסלם אותו, אבא והאחים שלי יצחק וששון לא היו בבית, לא זכור לי איך.

ולצערי הרב ההורים שלנו לא הרבו לדבר על הזוועות בפקיסטן הם תמיד אמרו שהם שמחים שיצאו מהתופת וכל המשפחה יצאה בריאה ושלמה – אמא דודה אני ואחותי הגענו למרכז יהודי שמה התאספה כבר כל הקהילה, כי גירשו את כל בני הקהילה – בני ישראל – אבא והאחים שלי הגיעו גם ואז אבא הלך והצליח להחזיר את אח שלי לפני שהצליתו להבריח אותו.

כל המשפחה התאחדה מחדש יצאנו מפקיסטן והגענו להודו לבומביי ושם שהינו כשנה אצל קרובי משפחה ומשם טסנו לישראל – לדעתי אנחנו בין הראשונים שהגיעו מהודו ופקיסטן לארץ – נחתנו בארץ בינואר 1950  והגענו למחנה עולים בחיפה ומשם ליקנעם.

הגענו למעברה ביקנעם בלילה במשאית – קיבלנו 2  אוהלים כי גם סבתא היתה אתנו, הלכנו לישון וכשקמנו בבוקר המעברה היתה מלאה באוהלים של עולים מתימן, קורדיסטן, ניצולי שואה מאירופה ואנחנו המשפחה ההודית היחידה, באותם ימים ירד שלג בארץ – גם אנחנו עברנו את השלג של שנת 50 בתנאי מגורים קשים ללא פרנסה – מהאוהל עברנו לצריף ורק אחרי מספר חודשים נבנו הבתים הראשונים ביקנעם עילית ואנחנו קבלנו בית קטן וצנוע בו גדלו אותנו ההורים כמיטב יכולתם עם כל קשיי הקליטה – השפה – הפרנסה.

מעולם לא שמעתי את ההורים שלי מצטערים על כך שהגענו לארץ – קרובי המשפחה שלנו נסעו לאנגליה וקנדה ואבא אמר שמספיק היתה לו גלות אחת, לעולם לא יחיה בארץ אחרת – אבא כציוני אכן קיים את שאמר, מדינת ישראל שרק נולדה – חיו בה   600 אלף תושבים ובשנה אחת 1950 קלטה לתוכה עוד 600 אלף – זהו מעשה גדול שהמדינה הקטנה ידעה לקלוט את בניה חזרה עם כל הקשיים.

היום כשאני מביטה אחורה בזמן ורואה את עצמי ואת האחים והאחיות שלי – כולנו גדלנו לתוך התרבות הישראלית – ממנה שאבנו את האהבה לטבע לאדם – אנחנו נאמנים למדינה – כולם שרתו בצה"ל – אף אחד לא ירד מהארץ – אנחנו ישראלים ילדנו ישראלים וכך נשאר לכל הדורות – מהכפר הקטן סטמבה בהודו – לקרצ'י משם לבומביי ואז למדינת ישראל – אני בטוחה שלכל אחד יש את הסיפור שלו – זה הסיפור שלי.

המפגש עבורי היה מרגש וחשוב, אנא מסור תודתי למארגנים ואם יש באפשרותך לשלוח את דברי הערכתי גם למר לוי אלברס.

רחל איילון

קיבוץ משמר העמק 19236